Friday, 21 April 2017

הקצין הצ'רקסי שהואשם בבגידה מדבר על העינויים, הכלא והחופש הגדול

משפחת נאפסו. (צילום:יוסי אלוני)

יוצא לאור: קצין צה"ל שהואשם בבגידה שב אל העינויים, הכלא והחופש הגדול


עיזאת נפסו ריצה מאסר של 7 שנים על עבירות מהן זוכה לבסוף ועדיין זוכר את החוקרים שהשפילו אותו. למרות זאת, הוא עדיין ממשיך לאהוב את הארץ שהכתה בו
שרה ליבוביץ-דר  / 15/04/2017 

בעוד שבועיים יתחתן קוג'אן, בנו של עיזאת נאפסו. “הנישואים שלו הפכו אותי לרגשן ולדאגן", הוא מודה. “אני בהלם. לא מאמין שהבן שלי מתחתן. מי חשב שזה מה שיקרה לי. אחרי שישבתי לשווא בכלא, יש לי ילדים שהגיעו להישגים יפים, הכל הולך לי טוב. בזמן המאסר לא תיארתי לעצמי שבסופו של דבר העניינים יסתדרו". לפני כ–30 שנה, במאי 1987, שוחרר נאפסו, קצין צה"ל, מהכלא אחרי שבית המשפט העליון זיכה אותו מהרשעות חמורות בריגול ובגידה. שבע שנים וחצי הוא ישב, על פי הודאתו, בטרם התקבלה טענתו כי הוא חף מפשע וכי ההודאה חולצה ממנו בעינויים על ידי חוקרי שב"כ.


המקרה הפרטי של נאפסו גרם לסערה ציבורית ולטלטלה בשירות הביטחון הכללי. בעקבות הפרשה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לבחינת דרכי החקירה של שב"כ ולגיבוש נהלים בעתיד. מאוחר יותר, כעבור שנים, נחקק חוק השב"כ, שהסדיר בין היתר את נושא החקירות. במהלך השנים שעברו, נאפסו, בן העדה הצ'רקסית, לא פירט בפני ילדיו את חוויותיו בכלא. כשהתעניינו לדעת מה בדיוק עבר על אביהם בימים הקשים בחייו, הם עיינו בגזרי העיתונים שנשמרו מאז בבית. עבור הבן קוג'אן, מהנדס כימיה, זה הספיק כדי לקבל את ההחלטה לא להתגייס לשירות בצה"ל.


“בתקופתי כל הצעירים בכפר כמא התגייסו לצבא", עיזאת נזכר. “אחרי הפרשה רק כמחצית מהם. אנשים פה אמרו לי, 'התגייסת לצבא, שירת בלבנון ובסופו של דבר זרקו אותך לכלא, למה שאנחנו נתגייס?'. מעולם לא המלצתי לצעירים לא להתגייס בגלל המקרה שלי. כשבאו להתייעץ איתי אמרתי 'תחליטו לבד'. אם אתם רוצים לקחת את הפרשה שלי כשיקול, זו החלטה שלכם, לא שלי. לא עשיתי תעמולה נגד הצבא, אבל הצעירים כאן כנראה לקחו את המקרה שלי כדוגמה - ורמת הגיוס ירדה. הבן שלי הלך עם החבר'ה שלו. גם הוא החליט לא להתגייס. לא אמרתי לו כלום".


גם להוריו לא סיפר נאפסו מעולם על השנים בכלא. “הם לא שאלו, ואם היו שואלים לא הייתי מספר", הוא אומר. “גם ככה היה להם קשה עם זה. אבי מת מדום לב בגיל צעיר יחסית, אבל לא בגלל הפרשה שלי. כל הגברים במשפחה נפטרו בצורה כזאת, בערך באותו גיל". אמו נפטרה לפני שמונה שנים ו"הספיקה לראות אותי בונה את חיי מחדש".

לא ירדה מהכותרות. פרשת נאפסו, צילום ארכיון מעריב


אדם חדש


את כל התסכול שצבר במהלך הישיבה בכלא שחרר נאפסו, כיום בן 64, במהלך הרצאות שקיים בשנתיים הראשונות אחרי שחרורו. “שם פרקתי את הרגשות", הוא משחזר. “הייתי חוזר הביתה מותש, עייף נפשית, אבל בבוקר קם אדם חדש. ההרצאות נתנו לי כוח ועזרו לי להשתקם. הייתי חייב להוציא החוצה את החוויות הקשות. לפסיכולוג לא הסכמתי ללכת. קודם ניסיתי להתמודד בעצמי. מהסיבה הזו גם לא רציתי לכתוב ספר, אף על פי שהרעיון הזה עמד על הפרק. ידעתי שאם אתחיל לכתוב, אהיה חייב לחשוף הכל - וזה יכניס אותי לסחרור.


“כל מה שרציתי היה להמשיך בחיי. זה לא היה קשה מפני שחזרתי לאווירה אוהדת, גם בעדה הצ'רקסית וגם בציבור הישראלי. בשום מקום לא הייתי צריך להתמודד עם שאלות קשות. הבית שלי היה מלא מבקרים מכל רחבי הארץ. אנשים הגיעו אלי מבאר שבע ומירושלים רק כדי ללחוץ לי יד. קשה לתאר את החום שקיבלתי. בתל אביב אנשים ניגשו אלי, שאלו איך אני מרגיש, אמרו לי שהם אוהבים אותי. כיום זה לא היה קורה. האווירה עכשיו הרבה יותר ימנית, קיצונית, משיחית. בית המשפט העליון היה מזכה אותי גם היום, אבל הציבור היה הרבה פחות אוהד כלפי".


אשתו של נאפסו, סיהאם שוקאן, עזבה אותו במהלך תקופת המאסר. הוא נישא בשנית, לנטאשה, כשנה אחרי שהשתחרר. היא הייתה בת השכנים ונולדו להם ארבעה ילדים. “כל לידה מילאה אותי אושר גדול", הוא אומר. “איפה הייתי אז ואיפה אני עכשיו. לא להאמין שאני אב לילדים".


ארבעה חודשים אחרי שהשתחרר מהכלא החל נאפסו לעבוד במפעל לייצור צינורות בקיבוץ שער הגולן. עד היום הוא עובד שם. “למרות הכל, אפשר לומר שאני נהנה מהחיים", הוא מגלה. “יש טעם לחיי, זה לא חתיכת שעמום. אני אוהב את העבודה שלי, נהנה לראות את ילדי גדלים ומצליחים ומאושרים. כולנו בריאים, אני עובד בגינה, חוטב עצים לאח, צופה בתוכניות ספורט בטלוויזיה, רוכב על אופניים, נוסע לחו"ל. לפני כחצי שנה נסענו לחופשה בטורקיה. נהג המונית שנסענו בה היה צ'רקסי. כשהבין שאנחנו ישראלים שאל אותי אם שמעתי על עיזאת נאפסו, צ'רקסי מישראל שנכלא לשווא בכלא. כשאמרתי לו שזה אני הוא היה כל כך נרגש, חששתי שייפול מהמונית".


נאפסו מתקבל עלי די אימו, צילום:יהודה גורן


לבנון שלי


שבת בבוקר, עננים כבדים בשמי כפר כמא. רוח עזה נושבת בשדות שמאחורי בית נאפסו. הבן קוג'אן מכין את הקומה השנייה לקראת בואה של אשתו לעתיד. שתיים מהבנות, סופיה, דוקטורנטית להנדסת כימיה בטכניון, ודנה, שנמצאת בשנת שירות לאומי בבית החולים פוריה, אוכלות בורקסים צ'רקסיים טבולים בשוקולד. הקטנה, אסיה בת העשר, מבקרת את בת דודתה המתגוררת בבית סמוך.


בחדר האורחים רק שני תצלומים קטנים: נאפסו עם אמו לאחר השחרור, ונאפסו מוקף חברים צוהלים בצאתו מהכלא. הוא מעיד על עצמו כאדם “די אדיש ורציונלי", מדבר בקול מונוטוני ומתרגש רק כשנזכר בימים ההם.  נאפסו שימש קצין מודיעין ביחידת הקישור ללבנון. במסגרת תפקידו נדרש בין היתר להיות בקשר עם האוכלוסייה בדרום המדינה השכנה ולהפעיל מודיעים מקומיים. הוא היה משוחרר טרי מהצבא, רק חודש, כשחייו התהפכו בינואר 1980.


"קצין הגיע אלי הביתה בשש בבוקר ואמר לי שצריכים אותי ביחידה ליום–יומיים", הוא משחזר. "מתוך רצון טוב התלוויתי אליו. כשהגענו לטבריה הוא יצא מהרכב, כאילו כדי לטלפן, ונכנסו במקומו אנשי שב"כ. הם הסיעו אותי למלון בחיפה ושם התחילה החקירה. הייתי בהלם, לא ידעתי מה רוצים ממני. למחרת לקחו אותי לבית המעצר קישון. כשלא חזרתי הביתה בני המשפחה התחילו לחפש אותי בכל הארץ, היו בטוחים שחטפו אותי. אחרי שלושה ימים המשטרה הגיעה עם צו חיפוש. רק אז הם הבינו שאני עצור".


החוקרים הסתמכו על מידע שקיבלו בנוגע לפעילות אסורה של נאפסו בלבנון. נטען כי נפגש עם אדם שהציג עצמו כמי שקשור לארגוני המחבלים ויכול למסור מידע על פעילותם. בפגישה השנייה, כעבור חודשיים, אותו אדם, שהציג עצמו כמפקד בכיר בפת"ח, דרש מנאפסו לשתף עמו פעולה ולהעביר לו מידע על אודות פעילות צה"ל בגזרה, אחרת ימסור תמונות מביכות שלו למודיעין הישראלי. נאפסו סירב, הלך לדרכו ולא דיווח על המפגשים לממונים עליו.


“אחרי השחרור ביקרו אותי אנשי פלנגות לבנונים. אלה רוצחים מלידה שלא יהססו להכניס לך כדור בראש", אומר נאפסו. “לפני שהם עלו לרכב בחזרה ללבנון, אחד מהם ניגש אלי ושאל אם אני רוצה שיורידו את הראש ללבנוני שהלשין עלי. הוא שאל את זה בליווי תנועת שחיטה. מספיק שהייתי ממצמץ עם העיניים ועוד באותו לילה המלשין כבר לא היה חי. ביקשתי מהם שלא יעשו את זה. לא חיפשתי את הדברים האלה".


בבית הדין הצבאי טען נאפסו שבמהלך החקירות ננקטו כלפיו מעשי אלימות: טלטולים, משיכה בשיער, בעיטות, סטירות, עלבונות, מקלחות קרות, מניעת שינה. שב"כ הכחיש. בסוף הודה במעשים שלא ביצע.

בן אליעזר, צילום: אלוני מור


“עד היום קשה לי להבין איך הגיעו דווקא אלי", הוא אומר. “הייתי האדם הכי נאמן למדינה. לבנון זה מקום מופקר לגמרי, עם הברחות, סמים, כסף, רוע. הצבא לא הצליח לשלוט שם, היינו בתוך אוכלוסייה ללא חוקים ונחשבנו לחצי אלוהים. אני לא השתכרתי מהכוח הזה ולא ניצלתי את המעמד שלי כדי להרוויח כסף. יכולתי בקלות להבריח סמים, מכשירי חשמל, סיגריות, אבל זה אפילו לא עלה על דעתי. הייתי ישר עד הסוף. כל חודש קיבלתי כסף מצה"ל כדי לשלם משכורות לפלנגות. יכולתי לעשות מה שאני רוצה עם הכסף הזה, אף אחד לא עקב אחרי. תמיד נשאר אצלי עודף. היו אנשים שלא הגיעו לקבל את הכסף, שמתו, יכולתי לקחת אותו לעצמי ואף אחד לא היה יודע, מפני שלא היו רישומים. ובכל זאת החזרתי את מה שנשאר לפיקוד. מעולם לא לקחתי אגורה".


נאפסו גם זוכר היטב את הרגע שבו הטיחו בפניו במה הוא אשם. “כשאמרו לי שבגדתי במדינה הייתי בהלם מוחלט. אני, שסירבתי להבריח קופסת סיגריות? חקרו במקביל כמה אנשים שהכירו אותי, בלי לחשוף את השם שלי. אחד החיילים שלי, בחור מקיבוץ שמרת, דירג לבקשת החוקרים את האנשים הכי נאמנים למדינה ולא הכניס אותי לרשימה. חוקר שאל אותו למה, והוא אמר שעיזאת מעל כולם. כל כך נאמן שאי אפשר לדרג אותו ברשימה כזו".


התקופה הראשונה במעצר הייתה קשה במיוחד. “קיוויתי שהחוקרים יגיעו לאמת, אבל ראיתי שזה לא קורה", נאפסו נזכר. “קל להתאבד במצב כזה או לאבד את השפיות. למזלי הייתי חזק ולא נשברתי".
נשאר לבד


ב־1981 החל המשפט. סעיפי האישום: בגידה, ריגול חמור וסיוע לאויב. נאפסו הורשע ונגזרו עליו 18 שנות מאסר, גירוש מהצבא ושלילת דרגת הסגן שלו. בנוסף למכות האלו, זמן קצר אחר כך ביקשה אשתו הטרייה סיהאם שוקאן להתגרש.


“זה היה קשה מאוד", נזכר נאפסו. “לא הכרנו טוב לפני החתונה, היינו נשואים רק חודש לפני שעצרו אותי, אבל אחד הדברים הכי מפחידים בכלא זה להישאר לבד. אתה כל הזמן חושש שיפקירו אותך, שישכחו אותך. כמה אפשר לשמור על קשר עם אדם שנכנס ל–18 שנים בפנים? ואז אשתך אומרת 'אני לא יכולה יותר'. חשבתי לעצמי, 'עכשיו היא הולכת, ואחריה כולם ייעלמו ואשאר זרוק פה לבד'. אני לא הייתי עושה את זה. אני מתחתן לטוב ולרע. אם אשתי, נניח, לא הייתה יכולה ללדת, לא הייתי מתגרש ממנה. אחותי בלי ילדים ולא התגרשה. זה לא שעשיתי משהו נגדה, לא רימיתי אותה, לא פגעתי בה, זה מזל שדבר כזה נפל על שנינו. אחרי השחרור היו ניסיונות להחזיר אותה אלי, אבל לא רציתי. היה מבחן והיא לא עמדה בו. מה היה קורה אם היינו חוזרים והייתי חולה, היא שוב הייתה עוזבת?".


אחרי שנאפסו השתחרר מהכלא אמרה גרושתו, אז סטודנטית בבית ספר לאחיות, כי היא קורבן של הפרשה לא פחות ממנו. “הוא שוחרר ואני נותרתי כלואה", טענה, ותבעה מהמדינה פיצויים על הרס נישואיה. ב–1991 קיבלה 20 אלף שקל. מאז נישאה ונולדו לה ילדים. הקשר עם נאפסו נותק לגמרי.


בחזרה אל מאחורי הסורגים. עיזאת נערך לשהות ארוכה בכלא, אבל במקביל לא נפסקה המלחמה על האמת. “בשנתיים הראשונות כמעט לא ראיתי אנשים", הוא נזכר. “את רוב הזמן הקדשתי לקריאה. אגב, מאז שיצאתי הפסקתי עם הספרים". כל הזמן הזה הוסיף לקוות שבית המשפט יקבל את גרסתו. “ידעתי שאני צריך ששני שופטים מתוך הרכב של שלושה יאמינו לי ולא למדינה, כל השאר לא עניין אותי", הוא אומר. אבל זה לא היה קל. ערעור שלו לבית הדין הצבאי לערעורים ב–1986 נדחה.
נאפסו ואשתו הראשונה סיהאם, צילום, נאור רהב


התמונה בעיתון


כמה אירועים הביאו למפנה הדרמטי בגורלו של נאפסו: הראשון, תיקון בחוק השיפוט הצבאי, התיר למורשעים בבית דין צבאי לערער על החלטות בית הדין הצבאי לערעורים בבית המשפט העליון; השני - אנשי שב"כ שמצפונם התעורר פתאום העידו כי שיקרו בבית הדין כשהכחישו שנאפסו הוכה במהלך חקירותיו. הפרקליט הצבאי הראשי, אמנון סטרשנוב, הודיע לבית המשפט העליון כי מבדיקה של שב"כ התברר מי שיקר כאן - וזה לא נאפסו.


"במהלך החקירה שלי, החוקר יוסי גנוסר לא הזדהה בשמו האמיתי אלא כ'מנצור'", אומר נאפסו. "אחרי שהגשתי את הערעור לעליון פרצה פרשת קו 300 ותמונתו פורסמה בעיתון. הבנתי שגנוסר היה החוקר שלי. צירפנו את מה שהוא עשה בקו 300 לערעור, כדי לחזק את הטענות שלי".


נאפסו מתייחס לפעילותו של גנוסר בוועדת זורע, שחקרה את אירועי קו 300, שבהם נרצחו ב־1984 שני מחבלים חיים אחרי חטיפת אוטובוס. איש השב"כ הדליף עדויות מתוך דיוני הוועדה במטרה לסייע לארגונו להסתיר את העובדה שאנשיו הם האחראים למעשה. בצירוף מקרה זה לאופן החקירה של נאפסו על ידי גנוסר היה כדי לקעקע את אמינותו של איש שירות הביטחון הכללי. 


בהסכם בין המדינה לבין נאפסו, שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון ב–24 במאי 1987, בוטל פסק הדין של בית הדין הצבאי. נאפסו רק הודה כי נפגש בדרום לבנון עם האיש שדרש ממנו מידע על פעילות צה"ל. הוא לא דיווח לאיש על הפגישות, ועל כך הורשע בחריגה מסמכות עד כדי סיכון ביטחון המדינה. הוא נידון לשנתיים מאסר שנבלעו בשבע השנים וחצי שישב, והורד לדרגת רב סמל. עוד באותו יום שוחרר לחופשי.


זמן רב עבר בטרם התאושש נאפסו מהמאסר. תחילה היה שקוע בפרשה מבלי יכולת להשתחרר ממנה. הוא עתר נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש לסגור את תיק החקירה נגד אנשי השב"כ שחקרו אותו, אולם נדחה.  נאפסו תבע פיצויים מהמדינה וקיבל 1.5 מיליון שקל, בערכים של היום. “אין סכום שיכול לפצות על דבר כזה", הוא אומר, “אבל בכסף הזה החזרתי את ההלוואות שמשפחתי לקחה כדי לממן את עורכי הדין שלי. במה שנשאר בנינו את הבית שלנו".


הפרסום הביא הצעות להצטרף לפוליטיקה, למרצ ולמפ"ם. המפלגות ביקשו למנף את הפרשה כדי לגרוף מנדטים. נאפסו סירב: “אני לא פוליטיקאי, זה לא מבנה האישיות שלי. אנחנו גם לא נוקטים עמדה פוליטית. רוצים לחיות בשקט את החיים שלנו. היום אני מצביע למרצ או לעבודה, מאמין בפתרון של שתי מדינות, אבל רואה איך אנחנו מתרחקים לכיוון של מדינה אחת. מצד שני, גם זכות השיבה הפלסטינית לא מקובלת עלי".

"התיידדנו בכלא הצבאי". רונאל פישר, צילום: ראובן קסטרו


לכל אורך הראיון שב נאפסו ומדגיש כי אינו נוטר טינה למדינה. “אחרי שאיבדתי יותר משבע שנים מחיי, חשבתי שחלק מהשיקום יהיה להשתלב בחברה שאני חי בה ולהשיג את מה שהפסדתי", הוא מסביר. “הייתי צריך לשים את הכל מאחור. אומנם אי אפשר לשכוח, אבל אפשר להדחיק. אם הייתי נכנע לתחושות של נקמה לא הייתי מצליח להשתקם. היו כאלה שניסו להפוך את הסיפור שלי לפרשת דרייפוס, היו מי שאמרו שהממסד פגע בעדה הצ'רקסית, אבל הבנתי שכדי לשרוד אני חייב לקחת את הדברים בפרופורציה. זה לא היה אירוע של 'אנחנו הצ'רקסים מול הממסד' אלא סיטואציה מסוימת שקרתה לי באופן אישי.


“העובדה שאני צ'רקסי הקלה על החוקרים לבצע את עבודתם - אמרו שמשום שאני מוסלמי זה הגיוני שאבגוד במדינה. אולי ההיגיון הזה פעל גם בבית הדין הצבאי שהרשיע אותי. שם הייתי מול שב"כ, עם כל ההילה שלו, והשופטים בחרו להאמין להם. אחרי הכל, אנחנו מדברים על סכסוך ואני מוסלמי. ובכל זאת, לא רציתי לקחת את זה למקום של שנאה. רציתי לחיות באהבה עם הסביבה שלי".


עד כדי כך אוהב נאפסו את סביבתו, שאפילו סירב לשקול את האפשרות לעזוב את ישראל. “יש בעולם כשישה מיליון צ'רקסים", הוא אומר. “בטורקיה, במולדת שלנו בקווקז, בארה"ב, בגרמניה, אבל רק כאן אנחנו מקפידים ללמד את השפה שלנו. ילדים קטנים אצלנו דוברים צ'רקסית. כפר כמא זו פינת החמד של הצ'רקסים, למה שאעזוב אותה?".


החוקר הרע


התחושות החיוביות מסתיימות כשלסיפור נכנס גנוסר. נאפסו מעולם לא סלח לאיש השב"כ, שהיה לטענתו הדומיננטי מבין החוקרים. כשהשתחרר מהכלא אמר בראיון ש"החיוך השטני היה סימן ההיכר של גנוסר". תיאר איך שכב עירום ומושפל על הרצפה “וגנוסר שם את הנעל שלו על גופי. הוא היה השטן בעיני. הוא ליווה אותי 40 יום. מהיום הראשון לחקירה ועד האחרון. הוא שידר בוז בעיניים. כאילו הוא יודע הכל ואני אפס".


ובכל זאת, כשבנו של גנוסר, שחר, נהרג במהלך שירותו הצבאי ברצועת עזה, נאפסו לא שמח לאידו. “ידעתי ששחר היה בנו הבכור, כל עולמו", הוא מסביר. “עיתונאים התקשרו אלי הביתה ושאלו אם אני שמח וחושב שאלוהים נוקם בו על מה שעשה לי - והייתי המום מהם. לדקה אחת לא עלה בדעתי לשמוח על מותו של חייל צעיר, שאני כלל לא מכיר ולא עשה לי רע". 

ב–1993, כשבהוראת בג"ץ גנוסר לא התמנה למנכ"ל משרד השיכון בשל חלקו בפרשות קו 300 ונאפסו, עיזאת אמר ש"הצדק ניצח. היום גנוסר החל לשלם על העוול שגרם לי. אדם כמוהו צריך לשבת בבית ולא להיראות בציבור". במהלך השנים, הוא אומר, השתדל לא לפגוש את גנוסר, שנפטר ב–2004. “רונאל פישר היה חבר קרוב שלי", הוא אומר, "התיידדנו בכלא הצבאי ונשארנו בקשר טוב. רונאל היה גם חבר של גנוסר, ולפני החתונה שלו התלבט את מי מאיתנו להזמין, מפני שידע שלא אגיע לאירוע שהוא משתתף בו, ולהפך. בסופו של דבר הוא החליט להזמין אותי".

"חיוך שטני", יוסי גנוסר, צילום: פלאש 90


גנוסר, מצדו, כנראה חשש ממפגש עם נאפסו. “זמן קצר אחרי שהשתחררתי מהכלא", מספר נאפסו, “הוא עמד בראש מכון היצוא וביקר במפעל בכפר תבור. המשלחת שלו המשיכה לכפר כמא, רק גנוסר נשאר בכפר תבור. נאמר לו שהתושבים בכפר כמא עלולים לזהות אותו. לא היו מכים אותו, אין פה כמעט אלימות, אבל אני מתאר לעצמי שהיו מקללים".


נאפסו גם לא בדיוק סולח לבנימין בן אליעזר. “אחי היה בעבר הנהג של פואד", הוא אומר. “כשנעצרתי הוא התקשר אליו וביקש ממנו לעזור לי. הוא סירב וביקש מאחי לא לצלצל אליו יותר. רק מאוחר יותר הוא התחיל לגלות בי עניין, וגם נתן לי עדות אופי בבית הדין". גם חיים לבקוב, מפקד בפלמ"ח בעברו, שהיה המתאם בין המיעוטים בישראל לבין צה"ל, התגלה ברגע האמת, לטענת נאפסו, כמי שמעדיף את טובת הממסד על פני האמת.


“הוא אכזב אותי", אומר נאפסו, “כשנעצרתי הוא ביקש מראשי העדה ומבני המשפחה שלי לא לעשות כלום, לשבת בשקט ולחכות להחלטה. הם סמכו עליו, והוא לא עשה למעני כלום. בינתיים, במשך חודש ימים, שב"כ המשיך לחקור אותי מבלי שראיתי עורך דין. כשחיים אמר שהנושא בטיפול, ההורים היו רגועים. לדעתי הוא האמין שריגלתי ובגדתי. אחרי תקופה אפשרו לו לבקר אותי בכלא. הוא אמר לי שכדאי לי להודות בכל מה שמאשימים אותי, הבטיח שאקבל 12 שנות מאסר ותוך שנתיים אצא לחופשי. סירבתי. אמרתי לו שלא עשיתי דבר, אבל הוא לא כל כך האמין. זה היה הקשר האחרון שלי איתו. מאז לא הייתי מוכן להיפגש איתו".


במבט לאחור, נאפסו דווקא חושב שהפרשה לא שינתה באופן מהותי את מסלול חייו. “הייתי בוודאי נשוי לאשתי הראשונה ועובד בעבודה דומה לזו שאני עובד בה היום", הוא מסביר. “לפני שנעצרתי התחלתי לחפש את דרכי בחיים. בדקתי אפשרות להתגייס למשמר הגבול, הייתי בראיון עבודה במפעל בפתח תקווה, חשבתי לעבוד בבנק. השנים שעברו מאז גרמו לי להאמין בכוחי. אם עברתי את העינויים ואת הכלא, אני כנראה אדם חזק. אני הרבה יותר שלם עם עצמי, יודע למה אני מסוגל. הבעיה היא שהמדינה לא למדה שום דבר מהמקרה שלי".

No comments:

Post a Comment